<h1>ראבי"ה סימן תתע"א</h1>
<h2>דף יז:</h2>
אילין יומיא דלא להתענאה בהון וכו', בהך סוגיא דתענית קשה, דמוקי ברייתא דמגילת תענית כוותיה דרבי יוסי דאמר בין לפניו בין לאחריו אסור, ופריך מאי איריא דהוי יומא דמקמי יומא דמיתוקם תמידא תיפוק ליה דהוי ליה יומא דבתר עשרין ותמניא ביה, ומייתי ברייתא [ד]רבי יהודה בן שמוע, ותימא מאי פריך כיון דמוקי ברייתא כרבי יוסי ורבי יוסי לית ליה דרבי יהודה בן שמוע, דהכי אמרינן בהדיא בראש השנה פרק ראשון [י"ט ע"א] דפריך מרבי יהודה בן שמוע למאן דאמר בטלה מגילת תענית ומשני תנאי היא ואנא דאמרי כרבי יוסי וליכא מגילת תענית אלא מקמיה חורבן. ויהודה בן שמוע תלמידיה [ד]רבי מאיר בתר חרבן הוי. ויש לומר דוודאי ברייתא דמגילת תענית בעי לאוקמה ככולי עלמא ולא כרבי יוסי גרידא והכי פירושו כמאן כרבי יוסי, פירוש כי היכי דבמגילת תענית דהיינו קודם החורבן קאסור בין לפניו בין לאחריו הכי נמי לרבנן במגילת תענית דידהו בין לפני חורבן ובין לאחר חורבן קאסרי בין לפניו בין לאחריו, והשתא פריך [שפיר] מיהודה בן שמוע. ועוד תימא כדפריך לרבי יוסי מיהודא בן שמוע דקתני ואותו [היום] עשאוהו יום טוב הוי ליה לשנויי עשאהו יום טוב דלא להתענאה. ותנן במשנתינו כל הכתוב במגילת תענית דלא למיספדא וכו' עד שלא להתענות בין לפניו בין לאחריו מותר רבי יוסי אומר לפניו אסור לאחריו מותר הילכך איצטריך למיתני מריש ירחא דניסן וכו', שלא להתענות. ויש לומר דעשאהו יום טוב משמע לישנא בין לענין הספד בין לענין תענית, והשתא פריך שפיר כיון דברייתא כרבי יוסי בהא דבין לפניו ובין לאחריו אסור תיפוק ליה דיומא דבתר עשרים ותמניא, אבל אי אמרת בשלמא רבנן לא קשיא מידי דאמרינן לאחריו מותר. ועוד קשיא דגרסינן הכא הכי וכן בפירוש רבינו חננאל מרישי ירחא עד תמניא דלא להתענאה [ומתמניא] ביה עד סוף מועדא [דלא למספד, ופריך למה לי למימר מתמניא לומר מתשעה ביה ותמניא גופיה יום טוב, [ומאי פריך האי דתמניא יום טוב] היינו לענין דלא להתענאה כדקתני רישא בהדיא אבל למספד שרי הילכך אצטריך למתני סיפא מתמניא ביה עד סוף מועדא] דלא למספד נמי, וכל היכי דקתני דלא להתענאה מותר בהספד אבל דלא למספד אסור אף בתענית, וכן מוכח הכי לעיל מפרוקיא דרב אשי. וגם משמע הכי מן המשנה כשתדקדק דהיכי דגזרו דלא למיספדא נמי הוי יום טוב גמור ואסור בין לפניו ובין לאחריו מה שאין כן היכי דגזרי רק דלא להתענאה, ואם כן [אמאי לא שני] הכא. ויש לומר חדא מתרי טעמי תירץ ליה. ומיהו בעיקר הברייתא במגלת תענית גרסינן בתרווייהו ברישא ובסיפא דלא למיספדא, ולפי זה אתי שפיר הקושיא. ואם תאמר מאי קאמר מקצתם דלא למיספד בהון אדרבה כולהו שלא למיספד בהון. תריץ מקצתם אשאר מגילת תענית קאי דלא מייתי התם ודוק במגילת תענית ותשכח טובא דלא גזרו עלייהו דלא למספד.
<h2>דף יח:</h2>
מה שרגילין להתענות בשלשה עשר באדר אף על פי דחנוכה ופורים לא בטלו פירשתי במסכת מגילה בחיבור זה. כתיב במגילת תענית את יום ארבעה עשר ואת יום חמשה עשר בו יומא פוריא אינון דלא למיספד בהון, ואמר רבא לא נצרכא אלא לאסור את של זה בזה. והאידנא בטלה מגילת תענית בר מחנוכה ופורים [כד]פסקינן בפרק קמא דראש השנה [י"ט ע"ב].
